טיול משפחתי בין טראומה לתקווה \ אור אביאל

המשפחה היא המסגרת הראשונית של האדם וממנה הוא יונק את צרכיו הפיזיים, המנטליים, הרגשיים, והחברתיים. עם ההתקדמות במעגל החיים, מקורות הזנה נוספים הולכים ותופסים מקום, והסביבה נכנסת יותר ויותר למרחב החיים של הפרט. אולם המשפחה ממשיכה לתפוס מקום ייחודי ומרכזי בתהליך ההתפתחות של הפרט, ומעורבותה והשפעותיה נמשכות לאורך מעגל החיים כולו (קויפמן, 2011). בן המשפחה המתמודד עם מחלה נפשית - אשר יכולה להופיעה בדמות דיכאון, חרדות, מאניה דפרסיה, או הפרעות במצב הרוח על סוגיהן, ממלא תפקיד חריג אשר מעניק לו פריווילגיות מסוימות – משוחרר ממשימות יומיומיות, ברבדים מסוימים משוחרר מאחריות למצבו, ומחויב לקבל עזרה. תפקידו של המתמודד עם המחלה יוצר שינוי בחלוקת התפקידים במשפחה. טיפול אינטנסיבי ממושך מעורר רגשות עזים ופוגע במימוש צרכיהם האישיים של שאר בני המשפחה. כאשר מצב זה נמשך לאורך זמן, הוא מאיים על משאביהם, כוחותיהם ויכולותיהם (טלר, 2008).

מכאן, שלמפגש של בני המשפחה עם המחלה הנפשית נלווים אבל ואובדן קשים, שנחווים במישור האישי, הבינאישי והמשפחתי. פעמים רבות, יחד עם אובדן החיים שקדמו למחלה, אובדת גם התקווה. השינויים במצבו של החולה יוצרים מצבים שבהם התקשורת עמו נפגעת, ובני משפחה חווים אובדן גם ביחסים עמו. ה"עצמי" המשתנה של הנפגע מקשה על היכולת של בני המשפחה "לגעת" בו או להתמודד עמו – לא על ידי התקרבות ולא על ידי התרחקות. לעיתים אף נוסף אשפוז פסיכיאטרי אשר גורם לריחוק פיזי של המשפחה מבן המשפחה המתמודד, ואז התקשורת עמו נעשית אף מורכבת יותר. קודים התנהגותיים מוכרים ומוסכמים משתנים. לדוגמה: חשדנות, עוינות, קונפליקטים, וחוסר בהירות תופסים את מקומה של תקשורת שהייתה יעילה ומקדמת, תקשורת שהיו בה פתיחות והבנה. זהו "אובדן עמום" הנובע מתוך החוויה של הנפגע כנוכח ונעדר בו זמנית (קויפמן, 2011).

האבל והאבדן של משפחות של מתמודדים עם מחלה נפשית יכול לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות אך לעיתים קרובות נחווים כמשבר. למשל, האבל והאובדן על בן המשפחה שכנראה לא יחזור להיות כפי שהיה לפני המחלה. במקרים אחרים המשפחה חשה בושה, שמביאה בעקבותיה הסתגרות ובדידות. האמונות של "לי זה לא יקרה", "אני בריא ולא תהיה לי מחלת נפש" או "אנחנו משפחה בריאה ולא יהיה אצלנו חולה נפש" - נשברות. גם התקווה להיעזר בבן או בבת בעתיד מתנפצת (צדיק, 2008). עבור המשפחות של נפגעי הנפש, להסתרתה של המחלה הנפשית תפקיד הישרדותי. הסודיות שומרת על תקווה, "המצדיקה" את חוסר האינטגרציה והעיבוד –  כי "אם העניין יסתדר בעתיד, טוב שלא סיפרנו, ונוכל למחוק תקופה זו מחיינו" (קויפמן, 2008). יחד עם זאת, יש בני משפחה שמעוניינים לדון בהשפעת מחלת הנפש על חייהם, ואילו אחרים נרתעים ולא מסכימים. מנגד, יש מטפלים שמתעקשים להזמין לפגישות את כל בני המשפחה ומפעילים לחץ חזק על מי שמסרב לבוא. אך למעשה גישה זו אינה מכירה בזכותו של בן משפחה למחוק את האירועים הקשים, להתעלם ולטייח. הגישה עמה אני כמטפל מזוהה היא, כי יש לעבוד עם אותם בני משפחה שמוכנים ומעוניינים להתמודד עם חוויות הטראומה, ואף נכונים להתאבל על מה שאבד להם (צדיק, 2008).

כל מחלה באשר היא הינה גורם לחץ, אשר לרוב מוביל והופך לאירוע משברי, המחייב הסתגלות משפחתית כוללת. מקור המצוקההינו אירוע פנים משפחתי המתחולל בתוך המשפחה, ואף משקף עבור המשפחה פגם פנימי שלה (הוא משמעותי יותר ממקור לחץ חיצוני). מבנה המשפחהמושפע אף הוא, שכן כאמור מתקיימת חלוקת תפקידים שלא מרצון, פחות חברים נושאים במידה רבה יותר של אחריות. יתרה מכך, במחלת נפש נוצרת עמימות לגבי חלוקת התפקידים, ולסוג התפקידים שיינתנו למתמודד. זאת מאחר וקיים קושי להכיר במחלה, וגם כי יש תנודות במחלה. אין זה משנה האם ההתמודדות היא עם דיכאון או הפרעה בי-פולרית. בנוסף, יש גם קושי לפתח ציפיות ודרישות ברורות שמקשות על ההתמודדות הכללית עם מצב לחץ זה (טלר, 2008).

המחלה והצורך בקבלת עזרה מביאים לפגיעה בתחושת האפקטיביות של המשפחה, ולחוסר אונים של המתמודד ובני משפחתו. כשמתבצע אשפוז הוא לעתים קרובות טראומטי, הן עבור המתמודד והן עבור משפחתו. מטופלים ומשפחות רבות מחפשות תהליך מהיר של החלמה, אך נתקלות במציאות המכתיבה כי התהליך הוא ארוך ודורש הרבה מאמץ והתמדה מן המעורבים בו (צדיק, 2008).

תחילה, יש לעודד את בני המשפחה לדבר על החלומות ועל השאיפות שהיו קיימים לפני המשבר הטראומטי. בכל שלב בסיפור, על המטופל (או על בני המשפחה) לשחזר לא רק את מה שקרה, אלא גם את מה הרגיש. כשם שהעובדות חשובות וצריכות להיות מתוארות בפירוט, כך גם המצבים הרגשיים צריכים להיות מתוארים לפרטי פרטים. שיחזור הטראומה יכול להיפתח בסקירה של חיי המטופל וחיי המשפחה לפני הטראומה, ושל הנסיבות שהובילו למשבר (צדיק, 2008).לאחר תיאור המצוקה, לעיתים מבקשים בני המשפחה שהמטפל "יציל" את החולה ממחלתו ואותם ממנו. כשפנטזיה זו מופנית אל המטפל, היא "מניחה" אצלו את התקווה להצלה, תוך ציפייה "לפיצוי", לעזרה מאגית, לפתרונות קסם מהירים ויעילים. המטפל, מתוקף ידיעותיו וניסיונו, מודע לכך שאין בתהליך זה ניסים ונפלאות.הבנתו ונוכחותו של המטפל, על אף היותה מנחמת, ועל אף היותה עשויה לשנות את משמעותו של הכאב, אינה מסוגלת למנוע או לפצות על הצער והתקוות המוחמצות (קויפמן, 2011).

בתהליך השיקום של פגועי נפש, התקווה של המטפל ושל בני המשפחה מושפעת מהמשאבים, המוטיבציה, המעורבות והשותפות של כל אחד מהם בתהליך. זהו תהליך מתמשך, מורכב, דינמי ומשתנה (קויפמן, 2011). מטופלים ומטפלים שותפים למשאלה להתגבר על הכאב, לחזור לתפקוד ו"להמשיך הלאה". בן המשפחה מחפש החלמה ("תעשה שהיא תהיה בריאה") והמטפל רוצה לרפא. בן המשפחה מעוניין לחזור לתקווה שאבדה, והמטפל מייצג תקווה לריפוי. תקוותיו של המטפל נעוצות בבחירה שעשה לעסוק בטיפול, להקשיב, להבין ולהניע את מטופליו ליצירת שינוי. כמו כן, תקוותו של המטפל להושיע ולהציל את בני המשפחה משברונם מתלכדת עם הציפייה שלהם להיוושע. את הטיפול מלוות שאלות על היחס בין תקוותיהם: האם הן דומות? מהם החלקים השונים ביניהן? האם יגיעו להסכמה על התקווה שאותה ינסו למצוא? האם תקוותיהם יקדמו את הטיפול או יעכבו אותו? ולא זו בלבד, אלא שנדבך נוסף מצטרף לדיאדה הטיפולית: במרחב הטיפולי עם בן משפחה של פגוע נפש, חיה ונושמת תקווה נוספת, על אף שאין לה ייצוג פיזי, הרי שבמהלך כל התהליך הטיפולי ובעיקר בשלביו הראשונים, היא הדומיננטית - תקוותו של החולה עצמו לחזור להיות האדם שהיה לפני פרוץ המחלה או האשפוז (קויפמן, 2011).

במקרים מסוימים, תקוות החולה "מתערבבת" עם תקוותו של בן משפחתו והיא מוצגת בפני המטפל באופן ישיר וחד: "אתה יכול לרפא את הבת שלי?", "אתה תוכל לעזור לבעלי?", "אם הוא יהיה בסדר גם אני אהיה בסדר. אני לא רוצה כלום, רק את זה". דומה שתקוותו האישית בחייו של בן המשפחה, מופקדת מחוץ לגופו ולנשמתו, ובמקומה נוכחת תקוותו של החולה להירפא. נוכח מציאות זו, משימת הטיפול תהיה לעזור לבן המשפחה למצוא את ניצוץ התקווה האישית שלו, שיתכן כי נדם ונחבא, ולהניעו לפעולה(קויפמן, 2011).

התקווה, טבועה ביכולת המנטאלית האישית של כולנו, ומהווה בסיס לשינוי עתידי ולהתמרה, במסגרת טיפול ובכלל. היא נמצאה כמרכיב הכרחי לתהליך השיקום וההחלמה של נפגעי נפש, לצד קביעות, נוכחות, ביטחון, הכלה ואמון. התקווה היא תופעה רצופה המתרחשת לאורך כל שלבי הגדילה וההתפתחות באופן מודע ובלתי מודע, והיא הכרחית לגדילה, לחיים ולשינוי. לאחר משבר, ממלאים התקווה והחוסן תפקיד ייחודי ומשמעותי להתמודדות, צמיחה והחלמה (קויפמן, 2011). אך יחד עם זאת, חשוב לציין כי תקווה אמיתית בתחילת הטיפול אינה אפשרית, והיא דבר הדורש אומץ לב, הנרכש במאבק. היא מתפתחת רק תוך הנוכחות המתמשכת של יחסי מטפל–מטופל.היא מתמקדת בהשגה מציאותית של תוצאה מיוחלת. כאשר מתרחש תהליך של יציאה מהמשבר נבנית אמונה כי ניתן להשתקם, קיימת ציפייה להחלמה אך בד בבד היא (לרוב) מלווה בחרדה מפני כישלון. בני המשפחה נחשפים להתמודדויות חוזרות ונשנות של אשפוזים ולאחריהם חזרה לחיים (קויפמן, 2007). הפוטנציאל השלילי של התקווה עשוי להתבטא בעת שהמטופל מבקש להשיג מטרה הנובעת מאמונה, פנטזיה או אופטימיות: האמונה היא דבקות בדבר שטרם הוכח. ואילו בפנטזיה קיים אלמנט בולט של הכחשת בעיה קיימת, לעתים מתוך אמונה בלתי מציאותית שהבעיה תיפתר, שהאשפוז ימחק ושהמחלה תיעלם. אופטימיות עשויה לנבוע מהרהורי לב, ולכן עשויה להיות עיוורת. ציפיותיו של האופטימיסט עשויות לצמוח על בסיס לא מציאותי. דוגמאות לכך הן הורה שאומר "יהיה בסדר, אני בטוח בכך" - מבלי שיציב מטרות ויפעל למימושן, בת זוג שתטען "תמיד הכול היה בסדר, למה שזה לא יהיה כך הפעם למרות הדיכאון? "אני בטוחה שהרופא הפסיכיאטר טועה באבחנה", או בן להורה חולה שיאמר: "גם כשהיא בדיכאון היא מטפלת בנו כמו כל אימא, היא יכולה"(קויפמן, 2011).

חולים ממושכים ובני משפחותיהם שחוו משברים בעצמם בעקבות המצב, הופכים לעתים קרובות לצרכנים קבועים של מסגרות טיפוליות. חייהם נעים במעגלים בין תקופות של תקוות גבוהות לבין נפילה לדיכאון וייאוש. יחד עם זאת, הם יחששו לעזוב, לסיים את הטיפול ולצאת לדרך באופן עצמאי. הנסיעה ב"רכבת הרים" רגשית זו מתישה ומורידה את המורל.על הטיפול לכלול הכלה, הבנה ואמפתיה, אך גם לשלב דחיפה מאתגרת והעצמה של המטופל. טיפול כזה יסייע לדיאדה הטיפולית לגשר בין העיסוק ה"חד רעיוני" בכאב ובחוסר הישע לבין ציפיות ריאליות, ויתרום לפיתוח הברית עם החלקים הבריאים. כשתקווה חדשה "יוצאת לדרך" בסיום הטיפול, אין היא מושלמת ונטולת פגמים וצער. יחד עם זאת, לעולם לא תהיה דומה לתקווה שהייתה למטפל ולמטופל בתחילת הטיפול. ההשלמה עם כך יוצרת בהירות שמאפשרת למטופל "לשחרר את עצמו" מפסיביות ותלות, ולשחרר את המטפל מלהיות "נושא התקווה" עבורו. המטפל יכול "לשחרר" את בן המשפחה המבקש החלמה, ואת עצמו כנושא התקווה (קויפמן, 2011).

סיום הטיפול הוא חלק בלתי נגמר של מסע מופלא אל התקווה החבויה של שניים, שמאמינים בתקווה, מבקשים אותה בתוכם ואיש ברעהו. והאין זהו לב לבו של המפגש הטיפולי? (קויפמן, 2011).

 

מקורות:

טלר, י' (2008). התמודדות של משפחות של נפגעי נפש. בדרך למעלה. אחווה איגוד נכי הצפון, 101-148.

צדיק, י. (2008). טראומה והחלמה במשפחה בעקבות מחלת נפש. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏שבת ‏29 ‏אוגוסט ‏2015, מאתר פסיכולוגיה עברית:http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1861

קויפמן, ת. (2007). כוחות מעכבי שינוי ומקדמי שינוי בהתמודדות משפחות של נפגע הנפש. [גרסה אלקטרונית]. נדלה בשבת ‏29 ‏אוגוסט ‏2015, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1577

קויפמן, ת. (2008).הסוד הכמוס - מחלת נפש במשפחה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה בשבת ‏29 ‏אוגוסט ‏2015, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1793

קויפמן, ת. (2011).שותפים לתקווה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום שישי ‏04 ‏ספטמבר ‏2015, מאתר פסיכולוגיה עברית:http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2609

קויפמן, ת. (2012).מפגשי יעוץ לבני משפחה של מתמודדים עם מחלה נפשית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏שבת ‏29 ‏אוגוסט ‏2015, מאתר פסיכולוגיה עברית:http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2857

מה אנחנו מציעים

  • קורס הכשרה להדרכה

    manicareacademy

    Manicare Academy - קורס הכשרה להדרכה והתערבות בבריאות הנפש

    להמשך קריאה
  • בית שיקומי למתמודדים

    5

    בית שיקומי במושב ינוב אשר משלים את תהליך הריפוי בסביבה המספקת התנסות, הכוונה וייעוץ עד לשלב ההשתלבות העצמאית בחברה. 

    להמשך קריאה
  • אשפוז בית

    7

    אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי הינו אחד הפתרונות היחידים שמציעה הרפואה הציבורית במדינת ישראל במצבים שכאלו. במקרים רבים ישנה גם אלטרנטיבה אחרת.

    להמשך קריאה
  • טיפולים למתמודדים צעירים

    maniteennew

    בשנים האחרונות, אנו פוגשים יותר ויותר בני נוער, שנקלעים במהלך התבגרותם למצבים רגשיים ונפשיים מורכבים, שמקשים עליהם ועל בני משפחותיהם, להתמודד עם הקשיים בכוחות עצמם. 

    להמשך קריאה
  • אשפוז יום

    1

    במקרים רבים השיקום האמיתי של מתמודדים כרוך בשינויים רבים באורחות החיים.
    החזרה לחיים האמיתיים חייבת לפעמים להיעשות בסביבה שונה בתכלית.

    להמשך קריאה
  • אימון למצבי הרוח

    בשנים האחרונות, לאור בקשת משפחות רבות פיתחנו במרכז מאניקר כלי טיפולי חדשני: אימון למצבי הרוח. הכלי החדשני מביא לידי ביטוי את כל הידע המקצועי, קבוצות התמיכה ושלל שיטות טיפול עדכניות. אפשר לחיות בצורה טובה ומאוזנת ולא לוותר על דבר

    להמשך קריאה
  • אבחון וליווי פסיכיאטרי

    במקרים רבים, מתחיל האיזון מהפן הפרמקולוגי: איזון תרופתי מדויק הינו הכלי החשוב והיעיל ביותר בפרט במקרים אקוטים. הפיקוח והליווי הפסיכיאטרי ושינויי מינון והפחתת התרופות מפעם לפעם חיוני לכל תהליך

    להמשך קריאה
  • טיפול וייעוץ למשפחות
    בטיפול המשפחתי אנו מסייעים למשפחה להכיל את המשבר, לנתח את התנהלות המשפחה במצב החדש ולבחון את המקום של כל אחד במשפחה: כיצד השפיע המצב, מהם דרכי ההתמודדות וכיצד המשפחה מתמודדת ברמה המערכתית
    להמשך קריאה
  • טיפול בהתמכרויות

    כמו בדיאטה רבים יכולים לכאורה להיגמל מההתנהגות ההרסנית לזמן קצר אך בכדי לעשות זאת לאורך זמן דרושה עבודה מקיפה.
    במידה ונעשה תהליך גמילה והחלמה משמעותי ומאתגר, המטופל יכול להרגיש שיפור ניכר באיכות חייו ברב המישורים

    להמשך קריאה
  • הכוונה תעסוקתית ושיקום

    הרעיון שמנחה אותנו בעבודת השיקום ובכלל, הינו שיש לתפור חליפה אישית עבור כל מתמודד עמו אנו עובדים ומלווים. אנו עושים זאת על ידי בנית תכנית שיקום אישית, אשר מותאמת לכל אחד על פי הצרכים, היכולות, הרצונות והחלומות שלו.

    להמשך קריאה
  • טיפולים בסקייפ

    במקרים מסוימים בהם המטופלים או משפחתם נמצאים במרחק רב ממרכז מאניקר ברשפון או שהם שוהים בחו"ל, אנו משלבים ומאפשרים טיפולים באמצעות רשת האינטרנט והסקייפ

    להמשך קריאה
  • קבוצות תמיכה

    קבוצות תמיכה להפרעות במצב הרוח - בשנת 2001 החלה מאניקר בהקמת קבוצות תמיכה למתמודדים עם הפרעות במצב הרוח. סיווג המשתתפים : מגיל 18 ומעלה, מכל שכבות האוכלוסייה

    להמשך קריאה