מכורים לאהבה
יחסים בין שני בני זוג נורמטיביים הם בדרך כלל עניין מסובך לכשעצמו. לא צריך לעזור לו, לעניין, כדי שיסתבך, הוא עושה עבודה נהדרת לבדו כדי ליצור אינספור חיכוכים, ויכוחים ועוד דברים שנגמרים ב-חים. אבל מה קורה כשמוסיפים לקלחת עוד פקטור? מרכיב אישיותי שגם לבנאדם שאינו נמצא במערכת יחסים מקשה עליו את ההתמודדות היום-יומית עם העולם? כשאחד מבני הזוג מתמודד עם התמכרות או מחלת נפש, דברים שהם מעבר לתחום שליטתו אבל חלק בלתי נפרד ממבנה האישיות שלו, החיים במחיצתו, הזוגיות שלו, הופכת עניין מורכב עוד יותר.
אור אביאל, עובד סוציאלי קליני ממרכז "מאניקר" מטפל בטיפול פרטני, זוגי ומשפחתי בתחום בריאות הנפש, מכיר את הנושא מקרוב אבל יש לו כמה תובנות מפתיעות לגבי המורכבות הזו.
אדם שיש לו בעיית התמכרות או הפרעה נפשית. מתי נכון לספר לבן זוג חדש על המצב שלך?
"אין נכון ולא נכון. עולם הדייטים הוא קשה גם כשלאחד מבני הזוג אין התמכרות או הפרעה נפשית כזו או אחרת. השאלה מה אתה חושף מעצמך – מהעבר שלך, מהעיסוק שלך, מהזוגיות הקודמת שלך – זו שאלה שרלוונטית גם כשאין התמכרות או הפרעה נפשית. לצורך העניין זו יכולה להיות גם הפרעה גופנית – סכרת, יתר לחץ דם, אם חלית בעבר בסרטן. על אחת כמה וכמה הדברים נהיים מסובכים כשאתה לוקה בדבר שלגביו הסטיגמה החברתית היא לרוב שלילית וגבוהה יותר."
אז מה עושים עם הסטיגמה הזו? זו לא סטיגמה מוצדקת או שבהשקפת עולמך המקצועית הפרעה נפשית דינה כסכרת?
"מהמקום שלי שבו יש יותר ידע, אני פחות מחזיק בסטיגמה שקיימת אצל רוב החברה . אבל עדיין קיימת סטיגמה. השאלה אם ומתי לספר מאוד תלויה ומשתנה בין אדם לאדם. קודם כל השאלה היא באיזה שלב נמצא אדם בתהליך של ההתמודדות עם המחלה שלו, עם ההתמכרות שלו. למשל, אם אתה מכור לאכוהול אבל מכור נקי כבר 20 שנה, רוב הסיכויים שיהיה לך יותר פשוט לחשוף זאת מאשר אם אתה בהתמכרות פעילה. אם אתה מתמודד עם הפרעת נפש התגובה הראשונית אצל רוב האנשים היא להסתיר, לבודד את עצמם מהחברה."
לא יוצאים לדייטים? לא מחפשים אהבה?
"לעיתים זו בכלל לא אופציה. גם את הקשרים החברתיים שקיימים הם נוטים לנתק. אם זה ניתוק מחברים, ניתוק ממשפחה. הרבה פעמים יש את התחושה שזר לא יבין. מתחיל מסע של בדיקה מה פגום בי, וזה כשהמצב לא אקוטי. כשהמצב אקוטי אתה עלול למצוא את עצמך באשפוז. לזה תוסיף בן/בת זוג פוטנציאלים. אתה רוצה ליצור מולו רושם טוב, להיות אטרקטיבי בתוך השוק הזה, המשימה הזו הופכת להיות הרבה יותר מורכבת, הרבה יותר מחושבת ובמצב הזה רוב האנשים שואלים את עצמם האם אני בכלל פנוי לזה. מתווספת עוד שאלה: האם בן בת הזוג שמולי מתמודד בעצמו או לא? ולא אחת נדמה שהעולם מתחלק לשניים. יש את המכורים ויש את הלא מכורים, יש את הבריאים ויש את החולים, יש את המשוגעים ויש את ה"נורמליים", בשפת העם."
חלוקה בינארית שהיא לא כל כך אמיתית.
"היא בטח ובטח לא אמיתית. זו חלוקה של שחור ולבן. השאלה היא אם בן האדם שמולי התמודד עם משהו שאני התמודדתי איתו. אם לא – לך תסביר. אם אני ואתה מתמודדים עם אותה התמכרות יש לנו מכנה משותף שהרבה יותר פשוט לגעת בו, לפתוח אותו, להתייחס אליו. אבל, גם אם כן זה עדיין לא פשוט."
אז אדם עם התמכרות מסויימת יחפש בת זוג עם אותה התמכרות כי היא תבין אותו?
"הו! פה לפעמים נוצר מלכוד 22."
כי בעצם הוא לא ירצה מישהו כמוהו, מישהו דפוק?
"איך וודי אלן אמר? אני לא רוצה להתקבל למועדון שיהיה מוכן לקבל אותי. נוצר כאן מצב בעייתי. זה מאוד לא פשוט. כי מצד אחד אני לא רוצה אדם עם מחלה כמו שלי, ומצד שני עולה המחשבה איזה אדם רגיל ירצה אותי?"
למערכת יחסים שבה שני בני הזוג עם התמכרות או מחלה נפשית מסוימת זה עוזר להם שהם מאותו הצד של המתרס, או שזה יעזור להם שאחד מהם יציב?
אור נותן לי סטירה – "השאלות שאתה שואל הן דיכוטומיות." אמנם הסטירה שהוא נתן לי לא הייתה אלא במילים אבל אני מודה בפני אור שהוא צודק, וגם אני חוטא לבינאריות והשטחת התפיסה של בני אדם כיצור מורכב בכל מקרה. אני מרגיש נזוף ובצדק אבל אנחנו מתחזקים את הזוגיות שנבנתה בינינו במהלך השיחה וממשיכים.
"אנחנו נעים בשטח שהוא הרבה יותר אפור מאשר שחור או לבן. יש זוגות למשל שרק אחרי החתונה התפרצה אצל אחד מהם הפרעה. החתונה עצמה היא אירוע מעורר דחק. כל שינוי גדול, גם שינוי לטובה וגם לרעה הוא סוג של משבר. החתונה זה מאורע שמעורר לחץ."
זה הלחץ של איזה צבע נבחר למפיות או הלחץ של זוגיות ומשפחה חדשה?
"לפעמים כשהמוקד הוא המפיות זה רק מנגנון שנועד להסיט את התמודדות עם המוקד האמיתי. בעולם הנפש הדברים הם לא פעם לא כפי שהם נראים. עכשיו, אחרי החתונה, כבר יש התחייבות חברתית והלחץ גובר. אם זה לפני זוגיות, יש אנשים שכבר נמצאים עם הפרעה מאובחנת ומחפשים זוגיות. רובם מחפשים בן/בת זוג שלא מתמודדים בעצמם. סיבה אחת: כי רובם יודעים מה זה להיות עם הפרעה ולא רוצים גם להתמודד עם עצמם וגם לתמוך במישהו כמוהם. זה לא פשוט והרבה פעמים מחפשים בני או בנות זוג שהנטייה שלהם זה דווקא לטפל. סיבה נוספת: העניין הגנטי. אם לבת הזוג שלי יש הפרעה נפשית שגם אני לוקה בה קיים חשש שהפוטנציאל שהילדים שלנו ילקו בה גם – עולה. יש חשיבה של לאפשר סיכוי טוב יותר לילדים. הבדיקות הגנטיות שעושים לפני החתונה זה על אותו משקל."
את עניין הבדיקות הגנטיות אני מכיר מקרוב. זה לא שהייתי פוסל את זוגתי אם משהו בבדיקות הגנטיות שלנו היה מתנגש אבל תמיד עדיף לדעת כדי להבין האם אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון שלפנינו. אני מבקש מאור לפני שממשיכים לדור הבא להשאר רגע בדור הזה ולחזור לנקודה שהוא העלה:
היווצרות מצב שבן זוג אחד תופס תפקיד טיפולי מול בן הזוג השני. אני תוהה עם זו סיטואציה בריאה.
"זה קורה גם אצל זוגות שאין להם הפרעות. אנחנו מגיעים עם תפקיד מהבית, כל אחד ממשפחת המוצא שלו. בתפיסה שלי – זוגיות, לא משנה באיזה פורמט, מתקיימת כאשר אנו תופסים את בן הזוג כמי שיכול להתמודד בהצלחה טובה יותר, עם דברים שלי קשה להתמודד מולם. ועם הדברים שלו קשה להתמודד אני מתמודד בהצלחה. מאחר וזה מעט יותר מורכב מזה, לא סתם אומרים שהדברים שגורמים לנו בהתחלה להימשך ולהתחבר לבן הזוג הם גם הדברים שעלולים לגרום לנו להיפרד."
יש פה עניין של איזון. הליכה על חבל דק.
"בוודאי. ועל אחת כמה וכמה האיזון מורכב יותר כשאנחנו מוסיפים לעניין התמכרות או הפרעה נפשית."
הזכרנו את העניין הסטיגמטי. שחור לבן. חזק חלש. יש לי תחושה שמזווית הראייה שלך אתה יכול להצביע על הפרעה נפשית דווקא כמשהו שמחזק אדם.
"בהחלט. כל משבר שאדם עובר בחייו זו צומת דרכים ממנה יש הזדמנות לקום או להתרסק. וגם בסופה של ההתרסקות לא נותר לדעתי אלא לקום. שוב, זה מאוד תלוי באדם ובתהליך האינדיבדואלי שהוא עובר. בטיפולים פרטניים השאיפה היא בסופו של דבר להתפנות ולראות איפה המשבר גם הציל אותנו, בנה אותנו מחדש. חיזק אותנו. המקומות החלשים שלנו הם גם המקומות החזקים שלנו ולהיפך. נקודות התורפה שלנו – אנחנו בהחלט יכולים להשתמש בהן כנקודות חוזקה, מקור כוח. ומנגד אני מאמין שלרוב גם נקודות החזקה שלנו, שאנחנו מתגאים בהן עלולות להיחשף כנקודות החולשה שלנו."
אור מבקש לתת דוגמה קונקרטית: "הרבה אנשים שאנחנו מטפלים בהם הם אנשים עם רגישות יתר. אדם שסף הרגישות שלו הוא הרבה יותר גבוה, זה אדם שהדברים לא עוברים לידו, הכל הרבה יותר משפיע, הכל יותר אקוטי. זה בן אדם שיהיה יותר רגיש לסביבה שלו, לאנשים שסביבו. אפשר לקחת את הרגישות הזו ולהסתכל עליה מתוך מקום של קושי או קורבן ואפשר להסתכל עליה מתוך מקום של עוצמה. זה קורה כאשר האדם אומר לעצמו: אני רואה דברים שאנשים אחרים לא רואים, באינטרקציות עם אנשים וגם בזוגיות. עם זאת, אדם כזה נדרש לפתח כלים להתמודד עם יתר הרגישות הזו, וברגע שהוא מייצר את הכלים הללו הם זמינים להתמודדות יעילה."
אז אדם עם התמכרות, אדם עם מחלת נפש, יש לו כלים להתמודדות עם דברים שונים בחיים, שלבן הזוג שלו, הנורמלי, אין.
"בהחלט."
זו חרב פיפיות..
"נכון. מבני זוג שאחד מהם לוקה בהפרעה נפשית זה ידרוש עבודה קשה, מעבר לזו שנדרשת גם ככה כדי לנהל זוגיות. ועם זאת זוגות שאני פוגש שעומדים בעבודה הזו ומסוגלים לה זוכים לזוגיות שהיא עשירה ומגוונת ואז לעיתים אף יכולה להיות טובה ממה שרואים אצל מה שנקרא זוגות נורמטיבים. האמונה האישית שלי היא שמאחורי כל כאב מסתתרת מתנה. וכגודל הכאב – גודל המתנה."
גוש פחם שבתהליך הנכון נמצא בתוכו את היהלום.
"נכון, אך זה דורש הרבה עבודה וקשה מאוד לעשות את זה לבד. לרוב האנשים קשה לעשות את זה ללא הדרכה. זה אפשרי אך קשה. והרבה אנשים מוותרים על זה, על להיכנס לתהליך כזה."
מחלות נפש, התמכרויות – זה כרוני, נכון?
"קיימת החלמה, אך ההתייחסות לשניהם היא כאל התמודדות כרונית. נהוג לומר שאם אתה מכור שנגמל אתה נקרא מכור נקי כדי לשמור על עירנות ולא להיכנס לשאננות."
"איך מתמודד בן זוג עם המצב הזו, עם העדר ההחלמה המוחלטת? יש בני זוג שבטח משוכנעים בתחילת הדרך ואומרים לעצמם ש"יום אחד זה יעבור לו", או "אני ארפא אותה".
"בשלב מאוד ראשוני בטיפול עולה שאלת התקווה. זה נושא לא פשוט וכואב. גם אצל המטופל – שמקווה להירפא מזה, וגם אצל המטפל – כאשר מקווים שאני ארפא אותו. עולה השאלה מי מחזיק את התקווה הזו ומסתובבים סביבה כברת דרך לא פשוטה. חשוב המעבר מתקווה לריפוי לתקווה ליכולת התמודדות."
חייבת באיזו שהיא שלב להגיע ההבנה שריפוי לא יהיה?
"לא. סבל קיים ועם זאת הכל זמני. אני לא יודע מה ילד המדע ומה יקרה בעוד עשרים שנה. יכול להיות שאלו בעיות שימוגרו, אבל אני לא מוכן לתת משהו אמורפי בשביל התקווה. הכיוון הוא מה קורה כרגע. איך מרגישים ואיך מתמודדים. ההתנהלות הרבה יותר מחוברת לכאן ועכשיו."
זוגיות זה משהו שיכול לתרום להתמודדות? או דווקא להוות איזשהוא טריגר פוטנציאלי להתפרצויות?
"גם וגם. אני חסיד של זוגיות, של כוחה של משפחה. אז אני אגיד – בטח שכן. לדעתי אנחנו לא חיים בפני עצמנו. אני חושב שזוגיות היא מקור מזרז לאושר גדול וכך גם לסבל. תמיד יש כוחות מאזנים. בשביל להיות במקום של האושר דרושה עבודה, נדרשת השקעה. תחזוקה שוטפת. מה שעבד בתחילת
דרכה של זוגיות לא יעבוד בהכרח בשלבים שונים לאורך החיים. בכל שלב נדרשת התארגנות מחדש, בכל משבר נדרשת יכולת הסתגלות. אנשים חזקים וזוגיות חזקה נמדדים ביכולת להסתגל לשינויים. משפט שאני זוכר מהצבא אומר – "תהילתנו אינה נמדדת באי יכולתנו ליפול, אלא ביכולתנו לקום מהנפילה". אצל זוגות מסוימים החוסן הרבה פעמים נמדד ביכולתם לקום מנפילה כזו. למשל אם זוג שרד עשר נפילות כאלה אתה יכול ללמוד המון על מידת החוזק שיש בזוג, על מידת האהבה שקיימת שם."
זה יכול להיות גורם שיפורר קשר וזו יכולה לצמוח כיכולת שתהפוך את הקשר ליותר יציב, יותר חזק.
"אם בנית משהו והוא נשבר, ועכשיו בנית אותו מחדש טוב יותר, בדרך כלל הוא נבנה חזק יותר. זו מהותו של משבר, אחרת הוא לא היה שם."
אור אומר שבין חדרה לגדרה אחוז הגירושין עומד על מעל ל-50%. הנתונים משתנים אבל כשהוא למד זה היה המצב ומאז לא נראה שחל שיפור של ממש, אולי החמרה. כשאני אומר לו שהוא מלחיץ אותי מאחר ואני בקבוצת הסיכון – נשוי וגר בגבעתיים יש לו עצה מקצועית פשוטה.
"תתחיל לעבוד חביבי."
או שאני אעבור לפריפריה.
אור לא מאמין בפתרונות קסם, והוא מקשה עלי בשאלה: "אתה יודע מה הסיבה העיקרית לגירושין?"
לא.
"נישואין."
אני מפרש את דבריו של אור וטוען שאולי אנו נצאים בעיצומו של משבר חברתי שהתסמין שלו הוא אחוז גירושים גבוה. אור לא ממש מסכים איתי. הוא לא חושב שזה מצביע על כך שאנשים יפסיקו לחפש זוגיות ויבחרו לחיות לבד. לראייה מבחינתו סבב ב' של זוגיות וסבב ג' מוכיחים את הצורך והרצון שלנו לחיות ביחד. להתמודד עם המשברים שלנו כחברה ובודדים.
"המוסד הזה מתרחב ומתגמש. החברה מקבלת יותר ויותר את מה שבשוליים. לפני שנים כשזוגות התגרשו זה היה בשו-שו. היום כשזוגות נשארים ביחד לאורך שנים זה לפעמים נראה מוזר. כאילו – מה לא בסדר אצלכם?"
הוא מתבדח אבל חושב שזה מצביע על שינוי. על קבלתם של עוד פורמטים. אני מחזיר אותנו למסלול בו היינו ושואל אם כמו שהסטיגמה לגבי גירושין השתנתה, בגלל הליברליזציה של החברה, גם הסטיגמה על התמכרויות והפרעות נפש מאפשרת לאנשים כאלו למצוא יותר בני זוג?
"כן. מתפתחת יותר סובלנות. מתפתחת יכולת ההכלה של השונה."
ויש גם טיפול והכוונה חיצונית מקצועית שמסייעת.
"נכון. בעבר, כשאדם היה לוקה בנפשו, כדי להגן עליו ממשפחתו היו מרחיקים אותו ממנה. היו עושים עוול נוראי לשני הצדדים! הבינו חד-משמעית שזה לא עובד! היום מחקרים מצביעים על כך שאנשים עם מחלה נפשית שבהם ההתערבות הטיפולית נעשית גם ברמה המשפחתית זקוקים לפחות תרופות לעומת אלו שמתמודדים רק ברמה האישית. המשפחה היא במוקד הסערה. מכור לסמים למשל, כדי להזין את ההתמכרות שלו, עלול לגנוב מהוריו, מבת הזוג שלו, מהילדים שלו, הכל בשביל להשיג את הסם. יש פה בגידה חוזרת ונשנית באמון. ואותו אמון, שהוא הבסיס של מערכת היחסים, הוא לרוב הראשון שנפגע. הראשון שמתערער. לדעתי זוג שמצליח לשקם את זה – הקשר ביניהם הופך להיות משמעותי יותר, חזק יותר. שיקום של משבר אמון כזה דורש המון ויתורים משני הצדדים. דורש לשים את האגו בצד, דורש לוותר על עקרונות. זה גובה מחיר מאוד גדול. גם כשמנסים לאחות את השבר זה דורש משאבים מאוד גדולים, מחיר מאוד גדול."
מה המחיר?
" זמן. כאב. אומץ. תחשוב איזה אומץ צריך אדם בשביל לפתוח את הלב אל מישהו שפגע בו. לפתוח את הלב ולהאמין במישהו שהוא מועד לפורענות. לשים את מבטחך באדם שפגע בך בקרים כלילות. לא מתוך מקום של מישהו שרוצה לברוח אך לא מסוגל. לעשות את זה בעיניים פקוחות, מבחירה. להגיד: אני יודע שאני עלול להיפגע ואני עדיין עושה את זה כי אני אוהב את האדם שמולי."
זה מרגש.
"זה מרגש בטירוף. קשה להשאר אדיש וללא דמעות כשאני עומד מול זוג שנמצא בסיטואציה הזו. זה מעורר קנאה והשראה. זה בדיוק המקום שמחזק אצלי את האמונה שמאחורי כל כאב מתחבאת מתנה. נכון שלא תמיד אנחנו מגיעים אליה, אבל היא תמיד מחכה לנו, כשנהיה מוכנים לקבל אותה."