תחלואה כפולה

תחלואה כפולה היא המצב שבו מאובחנת הפרעה נפשית עם הפרעת התמכרות. בד"כ הכוונה לשילוב של הפרעות נפשיות חמורות (למשל, פסיכוזה, סכיזופרניה), עם שימוש לרעה בחומרים (למשל קנאביס), או מחלת נפש מתונה יותר כגון הפרעת חרדה עם התמכרות קשה לחומרים (אופיאטים). במחקרים שבוצעו בארה"ב נמצא שבכחצי מהמתמודדים עם הפרעה נפשית נפשית קשה מתמודדים גם עם הפרעה הקשורה לשימוש בחומרים במהלך חייהם. הטיפול באוכלוסייה זו הוא טיפול אינטגרטיבי אשר נותן מענה והתייחסות לשתי הבעיות בו זמנית על-ידי צוות רב מקצועי המוכשר בתחום בריאות הנפש והתמכרויות. תהליך הטיפול כולל גמילה גופנית ולאחריה המשך טיפול ושיקום, לרבות התייחסות למניעה וחזרה לשימוש.

שימוש בחומרים שונים כולל שימוש בתרופות מרשם ואלכוהול, יכול לגרום להפרעות הדומות להפרעה נפשית ראשונית, דבר אשר עלול לעורר קושי באבחון: האם מדובר בתסמונת פסיכיאטרית משנית לשימוש בחומר או הפרעה נפשית שהיתה קיימת לפני השימוש בחומרים? לפיכך מומלץ לאבחן הפרעה פסיכיאטרית ראשונית, כשיש גם שימוש בחומרים, רק לאחר כשנה מהפסקת השימוש. ההפרעות הפסיכיאטריות שנובעות משימוש בחומרים יכולות להופיע הן תחת השפעה ישירה של החומר, והן במהלך הגמילה ממנו. במקרים מסוימים ההפרעות הנפשיות נמשכות זמן רב לאחר הימנעות מוחלטת משימוש בחומר משנה תודעה, והן יכולות לבוא לכדי ביטוי בצורת פסיכוזה ממושכת או דיכאון לאחר שימוש באמפטמינים וקוקאין. לעיתים, תסמונת הגמילה נמשכת זמן רב ומלווה בסימפטומים פסיכיאטריים למשך חודשים לאחר הפסקת השימוש (לדוגמא בשימוש בבנזודיאזפינים).

האנשים הנמנים על האוכלוסייה הסובלת מתחלואה כפולה, הינם מגוונים ולעיתים שונים מאוד זה מזה. הסיבה לכך נובעת משום שההפרעות הנפשיות מהן הם עלולים לסבול הן רבות ומגוונות. לטיפול בהתמכרויות יש מאפיינים שונים מאשר לטיפול בהפרעות נפשיות, ורק לאחרונה, החלו להקים יחידות טיפול המסוגלות וערוכות לטפל בסובלים משתיהן.

תחלואה כפולה השכיחה בארץ:

1. מתמודדים עם הפרעה נפשית כרונית כמו סכיזופרניה או הפרעה דו קוטבית שמשתמשים בחומרים כדי להקל על המצוקה הרגשית או לסתור את תופעות הלוואי מהטיפול התרופתי.
2. אצל משתמשים בקנאביס (גם שימוש חד פעמי או מזדמן) יש עלייה ברורה בשכיחות של מצבים פסיכוטיים חרדתיים או הפרעות במצב הרוח. שימוש בתדירות יום יומית ובכמות ניכרת של הקנאביס, מעלה את הסיכון להופעת הפרעות נפשיות. בשל השימוש היום יומי וההתמכרות הפסיכולוגית מדובר בתחלואה כפולה. יחד עם זאת, לא ברור עדיין האם הקנאביס הוא הגורם להפרעות נפשיות או האם הן קיימות מבעוד מועד במצב לא פעיל והוא מעורר אותם. ישנה השערה שזה גם וגם.
3. אחד מכל ארבעה אנשים שמתמודדים עם הפרעת שימוש בחומרים, סובלים גם מהפרעת קשב. נראה כי בהפרעת קשב קיים צורך עז יותר לשימוש בסמים והצורך מופיע לרב בגיל צעיר יותר.
4. התמכרות לאופיאטים ו/או בנזודיאזפינים נראה כי נוטה להופיע יותר אצל אנשים שמתמודדים עם הפרעות אישיות.

יש מספר גישות לטיפול בהפרעות בו-זמניות. הטיפול המשולב כרוך במיזוג של התערבויות הטיפוליות הן להפרעה הראשונית והן להפרעת השימוש בחומרים, ונעשה בטיפול קוהרנטי אחד. הרעיון הוא להתאים לכל מטופל פתרון אישי, אשר משלב בתוכו טיפול פסיכיאטרי לצד טיפול פסיכותרפי, וכל זאת תוך מתן התייחסות לתהליך השיקום, שמטרתו לאפשר למטופלים לחזור ולתפקד באופן עצמאי וכך גם בהמשך להשתלב בהצלחה בקהילה.

מעבר לכך, יותר ויותר מחקרים בתחום מלמדים כי ישנה חשיבות גדולה להתייחס גם למשפחתו של המטופל. הגישה הרווחת כיום רואה במשפחה כחלק אינטגראלי ובלתי נפרד ממצבו של האדם המתמודד, ואף מכירה בכך שבני המשפחה חווים את הקשיים והמשבר הקיים באופן משמעותי לא פחות מהמתמודד עצמו. עבור בני המשפחה והסביבה התומכת, ההתמודדות עם המצב החדש, ההפרעה הנפשית או ההתמכרות, קשה ומורכבת. במרבית המקרים המשפחה מוצאת עצמה מתמודדת עם חוסר אונים, תסכול, כעסים רבים, חוויה של בדידות, ולעיתים בושה וקושי להתמודד עם המצב החדש. פעמים רבות אנו עדים לכך שרגשות אלה, בשילוב עם קיומה של סטיגמה חברתית שלילית ביחס לשימוש בסמים ולחולי הנפשי, יוצרים קרקע נוחה להיווצרותו של "סוד משפחתי" בנוגע למצבו של בן המשפחה המתמודד. במקרים אחרים נראה כי מתפתחת מערכת של רגשות אשם פנימיים, אשר מתבטאת במחשבות כמו: "מדוע אפשרתי למצב הזה לקרות?", "כיצד לא זיהנו זאת קודם?", מדוע נתנו/לא נתנו אמון?" וכד'.

התמודדותה של המשפחה עם התחלואה הכפולה של בן המשפחה המתמודד, הינה חלק חשוב וקריטי לגבי יכולתו והצלחתו של המתמודד בתהליך השיקום אל עבר החלמה. לעיתים אף נדמה כי המשפחה היא זו אשר מתמודדת ראשונה עם המשבר שנוצר, בכך שהיא זו אשר מביאה את בן המשפחה לטיפול, מבקשת אותו, ורואה את חשיבותו עבור בן המשפחה.

חשוב לציין, כי נכונה לכולם בשלב זה דרך ארוכה ולא קלה. ישנם מספר גורמים אשר מביאים להרתעות של המתמודדים ובני משפחותיהם מפניה לקבלת עזרה. התחלואה הכפולה מפגישה עם מטפלים רבים וצוותים רב מקצועיים אשר מורכבים כאמור מדיסציפלינות שונות – פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, עובדי שיקום, פסיכולוגיים, ועוד. המפגש מול מערך זה מעורר גם הוא תחושות רבות, לעיתים הן טובות אך לעיתים גם לא פשוטות, והם עלולים לחוות ניכור, התנשאות והאשמה. נוסף על כך, בכל פעם על המשפחה לספר מחדש את שעבר עליה, להיפתח ולהיחשף בפני אנשי מקצוע שונים, חדשים ולעיתים אף כאלו שמידי פעם מתחלפים. התמודדות זו של ביסוס קשרים חדשים כל פעם מחדש, עם גישות טיפול שונות, והמלצות משתנות, מצריכה מהמשפחה אנרגיות ומשאבים רבים אשר, נוכח המשבר הקיים, קשה לגייס.

הטיפול התרופתי המוצע לחולה, התרופות הפסיכיאטריות, הן ה"וותיקות" והן תרופות הדור החדש, פועלות על כל חולה באופן שונה, ואינן תרופות קסם. המתמודד ומשפחתו נאלצים פעמים רבות להתמודד עם חוסר ההתאמה של התרופה המוצעת ועם הצורך למצוא תרופה יעילה יותר. הקושי לקבל את המענה החלקי שהן מספקות, את מגבלותיהן של התרופות בכלל ואת המגבלות שיש גם בנתינה שלהן לצד שימוש פעיל בסמים או אלכוהול, הינו מסתכל, ולא פעם מערער את בטחון החולה ובני משפחתו בנוגע ללווי התרופתי.

לגורמים אלה מצטרף תהליך שיקום ארוך. תקופות הרמיסיה וההחלמה, לצד התפרצויות חוזרות של המחלה או של שימוש בחומרים, מכניסות את החולה ואת בני המשפחה למעגל מתמשך, מתיש ומתסכל שמערער את התקווה ואת האמון בנוגע ליכולתה של המערכת לעזור. מצבים אלו קשים להכלה ומעוררים לא אחת הימנעות.

בהעדר ניסיון בהתמודדות עם משברים מסוג שכאלו, ברוב המקרים ההתמודדות הראשונית של המשפחה רחוקה מלהיות יעילה או נכונה, ובמקרים אחדים אף תורמת להעמקת המשבר ולא ליציאה ממנו. הסיבות לכך אינן נובעות משום שאותן המשפחות רוצות ברעת המתמודד, חלילה. ההיפך הוא הנכון, ההתמודדות הלא יעילה נוצרת עקב מחשבה מוטעית ורצון עז לעזור, מתוך המצוקה הגדולה שנוצרה. לרוב כאמור, הפעולות שבוחרים לעשות נובעות מתוך הבלבול הרב הנוצר בעת המשבר הנפשי, הפגיעה החמורה בתחושת הקוהרנטיות האישית והמשפחתית, והחשש מהסטיגמה הרבה הקיימת בחברה, כלפי אלו המתמודדים עם התמכרות ו/או משבר נפשי. לעיתים, ההסתגרות בבית, הנעשית במטרה דווקא לנסות ולהימנע מאשפוז פסיכיאטרי, מובילה לכך שלאורך זמן רב וחשוב נמנע מהמתמודד לקבל טיפול תרופתי אשר היה יכול דווקא לשפר את מצבו הנפשי. בהעדר טיפול ראוי, קיים חשש שמצבו הנפשי/בריאותי של בן המשפחה יתדרדר, מה שעלול להוביל בתורו למקרים קיצוניים של אין ברירה, ולאשפוז בכפיה.

על מנת להימנע ממקרים מצערים שכאלו, ולא להוסיף לסבל ולקושי שגם ככה קיים, הדבר הראשון שחשוב לעשות הוא לא להישאר לבד, וזאת למרות הקשיים שעולים והחששות. ככל שתתבצע פניה מהירה יותר לאנשי מקצוע אשר יוכלו לעזור, להדריך ולטפל במצב, כך יעלו הסיכויים להתמודדות יעילה, תורמת ובריאה. מורכב המצב ככל שיהיה, ממש כפי שלא תהיה התמהמהות כאשר ישנו כאב פיזי שפוגע בתפקוד, ותתבצע פניה לרופא או לטיפול מתאים, כך אין סיבה לאפשר לכאב נפשי, התמכרות או משבר נפשי מכל סוג שהוא להתקיים, ללא פנייה לקבלת טיפול ראוי והולם.